הורות

איך תתעוררו מחר בבוקר?

 

 

 

הכותבת היא ריטה רושל, בעלים ומנהלת "גן הדרים" בנתניה, גננת מוסמכת בכירה, מדריכת קבוצות הורים ומשפחות, סופרת ומחברת ספר ילדים ״צחצוח בלי ויכוח״

 

בוקר רגיל. התעוררתי רבע שעה לפני השעה הרגילה במטרה להספיק כמה שיותר עד שיקומו הילדים. כך אוכל להיות נינוחה יותר, לחוצה פחות ולקבל את פניהם הישנוניים והמתוקים אחרי הלילה במלוא הכוח והאהבה. ברבע השעה הזו הספקתי לצחצח שיניים, לשטוף את הפנים, להכין שני כריכים, למלא שלושה בקבוקי מים, להרתיח מים לקפה, להיכנס להתקלח (טוב, זה בשגרה אצלי לא יותר מ-40 שניות מטכ"ליות), להתלבש חלקית, לקפל חצי מהכביסה שהשארתי לעצמי אתמול בלילה. השעון של המתבגר צלצל. שמעתי את צעדיו הכבדים מתקרבים, באתי לקראתו בלחישה נעימה "בוקר טוב, קסם" וזרועות נפתחים לחיבוק. הזרועות שלי, הכוונה. הוא, בתורו, לא התאמץ לחבק אלא הניח את ראשו בכל הכובד הלא מועט שלו על כתפי, דבר שתמיד גורם לי לכופף את ברכיי מרוב הפחד ליפול. אבל עדיין חיבקתי, הייתי מאופקת וחייכתי . בלי שראה.

 

"טוב, אמא, אין לי כוח לכלום. אני עייף!"- הוא שאג. "אפשר לאכול משהו?"

"בטח בטח…" מלמלתי ומיד הגשתי לו צלחת מלאה בקורנפלקס, זה שללא סוכר.

"איך ישנת?"- שאלתי.

"טווווב"- שאג. זה גיל כזה של שאגות.

בינתיים, בזמן שאכל, סידרתי את מיטתו. הנחתי לו את הבגדים התלויים על המיטה, שיהיה לו יותר זמין ונוח.  ברור!

 

רציתי להכין לעצמי קפה אבל בדיוק השעון של הבנות צלצל. נכנסתי לחדר שלהן בצעדי בלט מרחפים, חיבקתי את הקטנה והיא ישר הגיבה ב"אני יוצה אישון…." הכי מתוק שהיא רק יודעת וצחקתי.  פעם ראשונה מאז שהתעוררתי ונכון לאותו רגע הייתי ערה כבר עשרים וחמש דקות. עד כה רק חייכתי. עכשיו באמת צחקתי. אחחח… כמה כיף זה בוקר, תחילת יום חדש, כולם מתעוררים בכיף וחיוכים, הכי כיף ככה!

קוראת לבובה האמצעית שלי: "בואי, אהובה, קומי…. בוקר טוב! חיכיתי לראות אותך, התגעגעתי…"

 

"דיייייייייי!  תורידי את התריס, אני רוצה לישון. לא בא לי בית ספר, כולם מעצבנים אותי שם…. אני לא הולכת! לא הולכת!!! " מסתובבת לצד השני… אני בינתיים מרימה את הצעירה מבין אלה שרוצות לישון, מחליפה, מלבישה, מדגדגת, גורבת, מסרקת, נותנת נשיקה, שולחת לראות קצת טלוויזיה (זו שכמובן כבר דלוקה בשבילה). חוזרת לרוצה לישון השנייה, הבוגרת יותר. מנסה לדגדג, לא הולך. מנסה להוריד את השמיכה- לא הולך; מנסה להצחיק… נראית קצת "זרימה", מתחילה להסתובב לכיווני, מראה סימני חיוניות. מפה לשם, תוך סיפור דמיוני מאולתר במקום על ילדה אחת שלא רצתה ללכת לבית ספר ובסוף עפה לשם על מטריה צבעונית, ממש כמו מרי פופינס ושיתוף מפורט בחלומות שאני חלמתי, היא לבושה, מסורקת, מוכנה לקבלת המנה הראשונה היומית שלה של אוכל.

 

הסתכלתי על כל החשובים האלה בחיי והלב התמלא אהבה ושמחה. שכחתי מזה שאני ערה כבר שלושים דקות שלמות ועייפה כאילו לא ישנתי שלושים שנה.  הסתכלתי על השעון- אין זמן להתמלא יותר באהבה! שוב רציתי להכין לעצמי קפה אבל המשכתי לעשות משהו אחר בשביל עצמי: סידרתי את המיטות של כולם, רוקנתי רבע של המדיח, המשכתי קצת עם החלק השני של הכביסה. בינתיים המתבגר סיים את הארוחה, אז חזרתי איתו על החומר למבחן. בעל פה, לא נורא. בין לבין, שמעתי קצת שיתופים על איך היה אתמול בלימודים, באימון, אצל חבר. הבנות סיימו את הארוחות, אז צחצחתי להן, סירקתי את זו שעדיין לא סירקתי, עזרתי לנעול, לסגור מעילים. אולי עשיתי עוד משהו, אבל עיזבו… לא זוכרת. לא חשוב.

 

העיקר, שכולנו עמדנו ליד המעלית בשעה 7:30, השעה הרצויה והחביבה עליי ביותר. לא אספר על איך נשפכו המים מהבקבוק ליד המעלית, גם לא על הדחיפות אחת את השנייה רגע לפני שהמעלית הגיעה, גם לא על העצמאות הפורצת של הקטנה ואיך היא רוצה להגיע לאוטו לבד, בקצב שלה, לאט לאט…ובטח שלא אספר על החתול שישב לנו על מכסה המנוע וסרב להתפנות עד שממש התחלנו את הנסיעה … ו-וואו! כמה אטרקטיבי היה החתול!

אהה, לא , לא, אני ממש לא אם חד הורית! הוא פשוט ישן. הוא פשוט התחיל היום קצת יותר מאוחר. בטוח גם עליו יעבור בוקר שגרתי לחוץ!

 

 

בוקר הוא אחד הזמנים הלחוצים ביותר במהלך היום. למעט להספיק לעבודה/ גן/ בית ספר ולא לאחר לשום מקום, שום דבר אחר, בגדול, לא מעניין. העיקר להספיק. בלחץ של ההספק הזה, אנחנו שוכחים את הדבר החשוב ביותר: לא להיות שם בשבילם אלא להיות שם איתם. זה הבדל דק, אך מאוד משמעותי.  כן, הם מתעוררים בקצב שלהם ולא תמיד על רגל ימין. הם פחות ממהרים מאיתנו, ולא כי הם רעים אלא כי פשוט תפיסת הזמן שלהם שונה משלנו.  הם מרגישים את הלחץ והחוסר סבלנות שלנו ומנצלים את זה, כן, מנצלים. מדברים יותר, מתווכחים יותר, מושכים את הזמן ומקבלים אותנו צועקים, מתעצבנים וגוערים. לי נמאס מזה! אני הפסקתי לחנך בבוקר. אני מאפשרת, זורמת יותר, נותנת להם לבחור את הסדר שלהם, משתדלת פחות לכעוס. ומה מציל אותי באמת? היצירתיות. אני מנסה להגיע לכל פתרון בדרך יצירתית, מצחיקה ומשעשעת. אני מחייכת אליהם ואומרת כמה כיף לי איתם בבוקר, למרות שלא תמיד אני מרגישה ככה. אני מעודדת על כל הבעת עצמאות קטנה ואם לא- אני עושה בשבילם ואין לי בעיה עם זה. בבוקר אין לי בעיה עם זה ואז אני מעודדת את שיתוף הפעולה בינינו. זה תמיד משתלם לי.

 

הדברים התחילו להיראות אחרת ברגע שהצבתי לעצמי מטרת בוקר אחת: לסיים את התארגנות הבוקר בחיוך. לא תמיד זה עובד, אבל בכיף אומר שמתוך שישה בקרים בשבוע- ארבעה אנחנו יוצאים מהבית צוחקים ושמחים. לא שווה? תגידו אתם.

הגדירו את הבוקר כזמן פעולות חשובות בצורת משחק ויצירתיות ותשאירו את החינוך לשעות אחר הצהריים והערב. על זה עוד נדבר:)

 

4 תגובות

לחץ כאן להוספת תגובה

אודות המחבר

ריטה רושל

ריטה רושל, נשואה ואמא ל-3 ילדים, כל יום בחיי לומדת ונהנית בזכותם. גננת במקצועי, מה שאומר שאני אמא שנייה לעוד 24 אוצרות שגם מהם אני לומדת כל כך הרבה. בשעות הפנאי הנדירות שלי, אני משקיעה בכתיבה על המסע האישי שלי כאמא, גננת ומנחת הורים בגישת אדלר.
roshalrita@gmail.com

שינוי גודל גופנים
ניגודיות