הורות

הורות מעצימה

 

 

הכותבת היא ריטה רושל, בעלים ומנהלת "גן הדרים" בנתניה, גננת מוסמכת בכירה, מדריכת הורים ומשפחות בגישת אדלר, סופרת ומחברת ספר ילדים ״צחצוח בלי ויכוח״

 

לשמחתי הרבה, ההסתגלות של אגם לגן החדש הייתה מהירה וממוקדת: בכתה בטירוף שלושה בקרים, קרעה מעליי את החולצה, צעקה "אמא, אל תלכי, אל תעזבי אותי!" (בכלל לא קורע לב) וזהו.  בבוקר הרביעי החליטה שהיא עושה לי שלום בחלון ושולחת אותי עם חיוך לעבודה. מאז אנחנו בסידור ה"מתאים לי" הזה. בנוסף לכך שאני גאה בה עד אין סוף ומתפעלת מנחישותה להיות גברת לעצמה ולשלוט בכל דבר שקשור אליה, עניין הפרידה הנעימה בבוקר, מפנה לי זמן לצפות בילדים והורים אחרים וללמוד דברים בדרך. אל תבינו לא נכון, אני לא באמת יושבת בגן של אגם בזמן שהיא מציירת לי ציור נוסף לעבודה ושופטת את מה שאני רואה ושומעת, ממש לא, פשוט יש לי בעיה גדולה ומוכרת: אני תמיד רואה ושומעת דברים שאחרים לא שמים לב אליהם. ככה זה כשאת מהתחום. בטוחה שיש בקהל הקוראים שלי אנשים שמבינים למה אני מתכוונת.

 

אז…באחד הבקרים הנהדרים האלה, אבא אחר הביא את בנו לגן. הילד בכה. המתוק הקטן הזה לא רצה לשחרר את אביו, בכה בכי מר והאמת? זה מחזה קשה לצפייה, ובטח ובטח קשה כפליים לאבא עצמו. הדמעות הענקיות היו כל כך אמיתיות והמילים שאמר היו כל כך מכאיבות שפתאום הרגשתי איך הלב שלי מצטמק מהבנה, הזדהות ועצב גדול. תמיד זה קורה לי. מעצבן. כל ניסיונותיו של האבא לשכנע את הילד לא לבכות כשלו ואז הוא אמר משפט שהשליט שקט מפתיע והרגיעה של הילד הייתה מהירה מהמצופה: "אתה רוצה שאקנה לך את המשחק שביקשת ממני? היום בערב אביא לך!" אני מוכנה להישבע שראיתי חיוכון קטנטן בזווית הפה של הילד המתוק. ניצח, נו מה…?

 

אני יכולה להישבע שגם אני חייכתי באותו רגע. חייכתי מהמחשבה כמה קל להורים של היום להשתמש בכלי הזה בשם "שוחד" כדי להשיג הרבה מטרות "חינוכיות" בפשטות ובזמן קצר. שמחתי גם כשהילד הפסיק לבכות והתפנה למשחקים. בטוחה שליבו הגדול וגופו הקטן התמלאו בציפייה מטורפת לערב הקסום בו הוא יקבל את המשחק שרצה. אני רק מקווה שהאב יזכור את הבטחתו ויקיים אותה. אבל את זה כבר לא נדע.

 

לא זכור לי, בתור ילדה, שאם לא הייתי רוצה לעשות משהו, הייתי עושה אותו בסוף כי הוריי היו מבטיחים לי משהו. אבל זו אני, אולי יש כאלה שכן. על כל פנים, היה משהו אחר בהורות ההיא, של הדור הקודם שאבד איפשהו בדרך ואנחנו, ההורים של היום, לא מוצאים אותו. השפע העכשווי, מעבר לכך שבגללו גדל כאן דור של אנשים חסרי הערכה כמעט לכל דבר (טוב, לא כולם, כמובן), גם גורם לנו לעשות טעויות גדולות בקלות ובפשטות, ללא חשיבה וללא מאמץ. "מה אתה רוצה שאקנה לך? אביא לך שוקולד? רוצה את זה? רוצה ללכת לשם?" שום דבר מאלה אינו רע בבסיסו, אך הופך להיות הרסני כשמייצר תנאי לעשייה בסיסית, הגיונית ומתבקשת.

 

אפילו בגמילה מחיתולים. האם באמת אדם צריך לעשות את צרכיו בשירותים רק כדי לקבל משהו בתמורה? האם באמת ילד צריך להתנהג יפה ולקבל צ'ופר חומרי על כך? האם באמת תלמיד צריך להכין שיעורי בית ולקבל על זה מתנה או פרס? האם זה נראה הגיוני שמתבגר צריך לסדר את החדר שלו ולקבל על זה 50 ש"ח? וילד שמתקשה להיפרד בגן?

 

אדם עושה את צרכיו בשירותים כי זו דרך הטבע, ילדים אמורים להבין מהי "התנהגות יפה" ולקבל עליה עידוד ומחאה, תלמיד צריך להכין שיעורי בית כי זו אחת החובות של תלמיד בבית ספר באשר הוא ובבית כולנו שותפים ומסדרים/ מנקים/ מארגנים ביחד, כי רק ככה נוכל לשמור על בית נקי ויפה וילד שמתקשה להיפרד בגן? צריך לשמוע שאבא סומך עליו שיצליח להתגבר ושאבא יתגעגע ויחכה לרגע לשוב ולחבק אותו ושאבא אוהב אותו… ואם זה לא עוזר, אז פשוט להשאיר את הילד, לסמוך על דמויות החינוך שנמצאות במקום ובאמת להאמין ביכולות של הילד.

 

שוחד מייצר התניה. זיוף של עשייה אמיתית.  הילד המשוחד יעשה את הנדרש ממנו, רק כדי לקבל את הפרס המובטח. יהיה לו קשה להסיק שיש רציונל ומשמעות בעשייה כלשהי, כי הרי הוא לא התעמק בזה אלא עשה רק כדי לקבל תמורה. אני מאמינה שזה יקשה עליו גם בעתיד, כי הרי לא בכל מסגרת יהיה משוחד.

 

 

אז מה האלטרנטיבה? היא תהיה יותר קשה לביצוע, אך בטוח יותר יעילה לטווח ארוך. האלטרנטיבה לשוחד מציעה לנו להסביר לילד פעם- פעמיים את הנדרש והמצופה ממנו ומהתנהגותו ולתווך לו את הסיבה האמיתית לפעולה: "אני חייב ללכת לעבודה ואתה תישאר בגן. ככה אנחנו עושים כל בוקר. אני יודע שקשה לך, גם אני מאוד מתגעגע אליך. נתראה בערב…" קשה, נכון? כי הילד בוכה ולא מתרצה. אבל רק ככה הוא לומד שיש בחיים דברים שצריך לעשות, ומה הפלא? לא מקבלים עליהם כלום אלא רק חיוך, חיבוק, מילה טובה והרבה חיזוקים.  את המשחק שרוצה הוא בטח יקבל ביום הולדת או כמתנה לחג- את הסיבה להענקת המתנה כבר לא קשה למצוא.

אני מנסה להבין איך הילדים של פעם התנהגו, כשלהורים שלהם לא היה במה לקנות, מה לקנות ובמה לשחד? הם היו ילדים נורמליים? בטוחה שכן. ואולי גם העריכו יותר. אז בואו ניקח את השפע ואת היכולות שלנו וננתב אותם למקומות הנכונים והרצויים בחינוך שלנו.

מחשבה לחג. ובכלל.

 

חג שמח ושנה של הורות מבורכת, לא מורכבת מדיי ושפע של הצלחות!

הוסף תגובה

לחץ כאן להוספת תגובה

אודות המחבר

ריטה רושל

ריטה רושל, נשואה ואמא ל-3 ילדים, כל יום בחיי לומדת ונהנית בזכותם. גננת במקצועי, מה שאומר שאני אמא שנייה לעוד 24 אוצרות שגם מהם אני לומדת כל כך הרבה. בשעות הפנאי הנדירות שלי, אני משקיעה בכתיבה על המסע האישי שלי כאמא, גננת ומנחת הורים בגישת אדלר.
roshalrita@gmail.com

שינוי גודל גופנים
ניגודיות