הורות

מעבדות לחרות?! גמילה מחיתולים

 

 

 

 

הכותבת היא ריטה רושל, בעלים ומנהלת "גן הדרים" בנתניה, גננת מוסמכת בכירה, מדריכת קבוצות הורים ומשפחות, סופרת ומחברת ספר ילדים ״צחצוח בלי ויכוח״

 

 אז איך היה החופש?

שאלה כזו מגניבה שתשמעו מחר לפחות עשר פעמים מאנשים שונים ואגב, אל תמהרו לענות כי לא בטוח שהם מצפים לתשובה. זה כמו "מה נשמע?" כזה…יש כאלה ששואלים ומיד שוכחים, יש כאלה ששואלים ומיד מתחילים לספר איך היה החופש שלהם, אבל עזבו הכל, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם "טוב, אז איך היה החופש? מה הספקתי? האם מיציתי? הייתי רוצה עוד כמה ימים? נמאס לי?" תשאלו את הילדים מה אהבו בחופש המשותף, על מה היו רוצים לחזור בחופש הארוך הבא? על מה הם היו מוותרים? אלה שיחות חשובות, שיחות של הקשבה, שיתוף, התעניינות.

 

אז אחרי ששיתפתי פעולה בארגון וסידור הילקוטים והכנת הבגדים למחר, אחרי שווידאתי שיש אוכל במקרר לפחות ליום אחד שלם (כי בחופש כל האוכל שהיה לא החזיק יום אחד שלם, תמיד הייתי צריכה להשלים בישולים!), אחרי שרוקנתי שלוש מכונות כביסה, חמישה מייבשים בזה אחר זה, שני מדיחים ואחרי שגזרתי ציפורניים על שישים אצבעות ואחרי שפיזרתי את כולם למיטות בשעה הגיונית סוף סוף…ישבתי רגע עם עצמי וניסיתי לענות על כל השאלות האלה שכתובות שם למעלה… מה עשיתי בחופש הזה? מה הספקתי ומה לא? ממה נהניתי וממה פחות?

 

אם ישאלו אותי מה הכי עצבן אותי בחופש הזה, אומר בכנות את המשפט שהרגיז אותי ברמות על והוא נשמע ככה: "דווקא אצלך? אבל את תמיד מייעצת להורים מה לעשות ודווקא עכשיו את חסרת אונים? אין לך כלים? מה קרה לך?" שמעתי אותו בגרסאות שונות מכמה וכמה אנשים, קרובים כרחוקים ונדהמתי כל פעם מחדש עד כמה לא מבינים האנשים שלא תמיד יש קשר בין הידע שלך וכמה אתה יכול להמליץ ולייעץ, לבין משהו שבן אדם אחר שולט בו ושום כלי ושום ידע לא יעזרו!

אולי חלק מכם כבר הבינו ולטובת אלה שלא, אבהיר: אגם התחילה תהליך גמילה מחיתולים בחופש.  לפי כל הקריטריונים, התאימה לתהליך וכאן כן הידע והניסיון שיחקו תפקיד חשוב: הן מבחינת הגיל והן מבחינת ההתלהבות והבעת העניין הייתה נראית בשלה פלוס. עשיתי כל מה שעשיתי מאז ומתמיד, כולל החידושים כמו "מסיבת תחתונים" בגן ואפילו קניית ישבנון בצבע המיוחד שבחרה (רק אני יודעת כמה מאמצים ומשאבים הושקעו בזה), הרבה הכנה, הצלחות רבות והרבה עידוד אבל באמת ובתמים, בכנות הכי גדולה שאני רק יכולה,  אני מודיעה בזאת לפני אגם לא ידעתי תהליך גמילה מהו! הזאטוטה המהממת הזו החליטה להוכיח לי שהידע והכלים שיש לי לא שווים כלום והיא זו שתשלוט ביציאות שלה ותחליט מתי מתחשק לה להצליח ומתי מתחשק לה להרטיב. חמישה עשר זוגות תחתונים נרטבו מדי יום, אגם הרטיבה כל דבר אפשרי ביומיים הראשונים, צחקה ונהנתה, הגבנו בצורה הכי מכובדת, לא כעסנו, לא הכרחנו, הפכנו להיות צוות בידור והווי אבל לא הגזמנו בזה, עודדנו אותה בהרבה חיזוקים ומחמאות, התפעלנו מכל ניסיון ואמרנו עד כמה אנחנו מאמינים וגאים בה. ביום השלישי, העסק הפך להיות משעשע פחות, אגם הייתה נחושה מאי פעם ואני התחלתי להטיל ספק במקצועיות שלי. הסביבה התחילה לרמוז שאולי זה לא היה הזמן ואולי כדאי לחזור לחיתול. זה דבר שהכי פחות עודד אותי ובטח לא את אגם שהרגישה גדולה מהחיים כל פעם מחדש שהייתה לובשת תחתונים. יבשים.

 

ביום השלישי הבנתי כמה רגש מעורב בתהליך הגמילה. הרגש של הנגמל, אני מתכוונת. אגם הפכה להיות עצבנית ומתוסכלת. ראיתי את הקושי האמיתי שלה בלשלוט בדבר הזה, ראיתי את הפחד בעיניים והאמת? לא ידעתי איך אני יכולה לעזור לה. זה שלה. לא אני ולא אף אחד אחר לא יכול לשלוט בזה. באחת הפעמים ששוב ישבנו מחובקות, היא על הישבנון האדום שלה ואני לידה על השרפרף הירוק שלי, היא שאלה אותי : "אמא, למה אני לא מצליחה לעשות פיפי בשירותים?" להגיד שזה קרע לי את הלב זה לא להגיד כלום. אמרתי לה שזה תהליך מאוד לא פשוט ולא תמיד קל לעשות את זה מיד, זה לוקח זמן ואני בטוחה שעוד מעט היא תצליח, כמו אלופה והכל יסתדר. הסברתי לה שהגוף שלה לומד לעשות משהו חדש וזה אף פעם לא קל. הבטחתי שתמיד אעזור לה אם תצטרך ובעיקר, אעזור לה להתגבר על הפחד. כן, כל זה אמרתי ב"כולה גמילה מחיתול…." כי אני באמת  מאמינה שזה תהליך גמילה אמיתי לכל דבר. שמעתי זלזול בימים האלה, שמעתי עצות מטופשות, שמעתי המלצות מצחיקות ושמעתי מה וכמה אני עושה לא נכון.  נשבעת שבחיים עוד לא ירדתי להבנה כל כך עמוקה של תהליך פרידה ממשהו שעובר הצד השני!  מריחה בפיפי וקקי, מרגישה את עצמי חיה בתוך מכונת כביסה, מטילה ספק בנכונות המעשים והחלטות שלי, מעבירה דקות ארוכות בשכנועים עצמיים, סגנון "אבל היא באמת הייתה מוכנה!"- הכי חשוב היה לי לראות את אגם ואת התהליך שהיא עוברת. וכמה שזה לא קל!

 

עם כל זה, עדיין התהליך רק בחיתוליו, אבל אגם לא. היא כבר גדולה והיא לובשת תחתונים. כשהיא מצליחה, העיניים שלה נוצצות מאושר, היא עוברת אחד אחד ודורשת כפיים, היא מסתובבת סביב עצמה וצועקת "אני אלופה, אני אלופה! " יש גם את הרגעים שהיא "מועדת" ומתפספס לה קצת ואז היא אומרת "אוף, למה זה לא מצליח לי???" רק חיבוק עוזר לה להירגע ושוב להאמין בעצמה.

 

קל החופש שלי לא היה. אנשים קרובים אליי ראו וחוו אותי מבולבלת, עצובה וכועסת לפעמים. לא בגללי אלא בשבילה. עשיתי מאמץ אדיר לפנות זמן לשאר בני הבית הצעירים אבל מיותר לציין שאגם הייתה במרכז. אבל מה כן? הרבה תובנות ולא מעט גאווה.

 

מי שחושב שגמילה מחיתולים זה שטויות  "יומיים ושכחנו" ולא נדרש כאן תכנון, בחירת הזמן הנכון, הרבה סבלנות והמוווון רגש, כנראה לא יודע מהי גמילה אמיתית, כמו שאני לא ידעתי עד לפני שבוע. גיא וליה ריחמו עליי בהיותם הנגמלים הצעירים לפני מספר שנים. 

מקווה לימים קלים יותר, רצוי החל ממחר. אהה כן, מי שרוצה ייעוץ גמילה – אני פה. עכשיו לידע שלי נוסף גם ניסיון אישי והרבה תובנות חדשות, אז נצלו את זה ושתהיה חזרה קלה לשגרה!

2 תגובות

לחץ כאן להוספת תגובה

אודות המחבר

ריטה רושל

ריטה רושל

ריטה רושל, נשואה ואמא ל-3 ילדים, כל יום בחיי לומדת ונהנית בזכותם. גננת במקצועי, מה שאומר שאני אמא שנייה לעוד 24 אוצרות שגם מהם אני לומדת כל כך הרבה. בשעות הפנאי הנדירות שלי, אני משקיעה בכתיבה על המסע האישי שלי כאמא, גננת ומנחת הורים בגישת אדלר.
roshalrita@gmail.com

שינוי גודל גופנים
ניגודיות