הורות

פחדים וילדים

 

 

הכותבת היא ריטה רושל, בעלים ומנהלת "גן הדרים" בנתניה, גננת מוסמכת בכירה, מדריכת הורים ומשפחות בגישת אדלר, סופרת ומחברת ספר ילדים ״צחצוח בלי ויכוח״

 

אני מפחדת מרופאי שיניים. מפחדת ברמה של רעידות בגוף, פאניקה וביטולים ברגע אחרון מסיבות לא באמת מוצדקות. להגיע לרופא שיניים לוקח לי לפעמים חצי שנה, כשבכל פעם אני קובעת ומבטלת, שוב קובעת ושוב מבטלת… אלא אם כן, הכאב בלתי נסבל ואז אין ברירה – אני מתגברת, אוזרת אומץ ועוצמת עיניים חזק חזק. אני ממש מפחדת מהכאב שלא בהכרח מורגש, אני אפילו למדתי להמציא אותו כדי לא להפסיק לפחד…

 

אני גם מפחדת מכלבים גדולים ומסוגלת לעבור לצד השני של השביל במטרה להתרחק. אהה, וגם ממים עמוקים. מפחדת ברמה של האצת דופק וסחרחורת. ברגע שהמים עוברים את קו הברך, אני מרגישה את הפחד משתלט עליי. עם זאת, כבן אדם בוגר, למדתי להתגבר על פחדיי, לא לאפשר להם לנהל את חיי ורק לפעמים אני מסכימה להם להזכיר לי על קיומם. למדתי עם השנים לבחור על איזה פחד לעבוד ומאיזה פחד ליהנות, במילים אחרות, רכשתי כלים לניהול פחדים.

 

 

ואז מגיע הילד ה"פחדן" הזה, שהסביבה מתייגת אותו ככזה מבלי לחשוב לרגע מה המילה הזו עלולה לעשות. הילד "הפחדן" מתחבא מאחורי אביו כשהוא רואה כלב גדול, הוא סותם את אזניו ומתחיל לצעוק כששומע רעש של אופנוע וכשהשכן קודח בדירה ליד, הילד ה"פחדן" מטפס על אמו ומחביא את ראשו בזרועותיה. הדבר היחיד שהוא לא רוצה לשמוע, ה"פחדן" הזה, זה: "ממה אתה מפחד? כולה מקדחה…"

 

 

היום בבוקר ירדנו, אני ובנותיי, לחניון התת קרקעי והתקדמנו לכיוון האוטו שלי. אגם מתייחסת בהססנות למכוניות שנוסעות בחניון, היא תמיד מבקשת יד ולא מתרחקת ממני בשום מצב. אז נתתי לה יד, כהרגלינו והמשכנו לצעוד. לפנינו הלכו השכנים, אבא ובנו בן ה-3 וחצי. האבא התקדם לכיוון האוטו שלו והילד נשאר מאחור. לצערו של הילד, אחת המכוניות שבחניון התניעה. הילד השתתק, קפא במקום וצעק את צעקת חייו "אבאאאאאאא!". האב סובב את ראשו ואמר בקול רגוע להפליא: "אין לך מה לפחד… זה רק מכונית שמתחילה לנסוע… בוא לפה, זה שטויות…". הילד המשיך לצרוח, האב המשיך להעמיס תיקים בבאגאז'. האוטו שהתניע התחיל את הנסיעה. הילד צרח עוד יותר. גם אגם התקשתה בגופה ותפסה את ידי חזק יותר. בחיי שלא ידעתי מה לעשות, אני לא נוהגת להתערב במצבים שלא קשורים אליי, אבל פה לא יכולתי שלא. הצעתי לילד יד, הוא לא נתן לי יד, הוא קפץ עליי כמו פנתר ותפס בצווארי. אגם משכה אותי ביד, כאילו הזכירה לי ולילד שאני שלה "הלוו, זו אמא שלי!" האב הרים את ראשו, ראה שהילד עליי, ניגש אלינו:  "אוי, נו באמת, מתי תפסיק כבר לפחד משטויות?" זרק לעבר בנו ולי אמר "תודה", ייאמר לזכותו.

 

אז מה היה צריך לעשות האב במצב כזה, בטח תרצו לשאול ?

ראשית, לתת לילד יד מראש, בצאתם לחניון ואם לא יד, אז לא להתרחק ממנו לפחות. ולא, זה לא כדי "לזרום" עם הפחד שלו ולא "לא לאפשר לו להתמודד", אלא לתת לו תחושה שכל פחד ליגיטימי, שלכולם מותר לפחד וזה לא עושה אותו חלש יותר. אני בטוחה שגם לאבא הזה יש פחדים, כמו לכולם. ההבדל הוא שיש אנשים שמדברים על הפחדים שלהם, ויש כאלה שמתביישים בהם. המתביישים בהם, אלה בדיוק אותם ילדים שלא נתנו להם יד בחניון ואמרו להם: "מתי כבר תפסיק לפחד משטויות ?"

 

לילדים יש פחדים רבים. בגילאים שונים הם מפחדים מרעשים חזקים, חושך, אנשים זרים, בעלי חיים, מפלצות ועוד. כל מה שעלינו ההורים לעשות הוא לאפשר לילדים לדבר על הפחד, לספר אותו, לתאר אותו, לאפשר לו להרגיש אותו. לא פחות חשוב לשאול את הילד מה יעזור לו להתגבר על הפחד ? להציע רעיונות, לשתף בהתגברות שלנו על פחדים שונים, להראות דוגמה אישית. בשום פנים ואופן לא לייחס פחדים לגילם הצעיר ולא להגיד שגדולים לא מפחדים מכלום או "כשתגדל, תפסיק לפחד" (גם אם זה נכון). נהפוך הוא, יש לשתף אותם שגם גדולים מפחדים.

 

כשילד רץ אליי בבהלה כי שמע רעש של אופנוע עובר, אני אחבק אותו, קודם כל. יכול להיות שאין צורך אפילו להגיד לו כלום, רק לחבק. יכול להיות שאגיד לו "כן, זה באמת רעש חזק של אופנוע…", וזהו. אין צורך להגיד את המילה "מפחד", אם הילד לא אומר אותה בעצמו. הרי אפשר לסכם את זה ב"רעש חזק ולא נעים לאזניים", ולא בהכרח "מפחיד".

 

כשילדה חוששת להיכנס למעלית, אני אתן לה יד. אני אנסה להסיח את דעתה ואעודד אותה המון כשנצא מהמעלית, כשילד לא מרגיש בנוח בחושך, אני אשאל אם מנורה קטנה תעזור לו ? פנס ? אולי בובה שתבוא איתו ? בפעמים הראשונות אלווה אותו, לאחר מכן, אעודד על כמה צעדים עצמאיים  ויותר מאוחר אמחא לו כפיים ואחבק אותו כשיתגבר.

 

כשילד מפחד להיכנס למים, לא אזרוק אותו בכוח לשם. אני יודעת שיש גישה שאומרת שזו דווקא הדרך ללמד לשחות. לא מתחברת אליה. מעדיפה לשלם כסף על מורה פרטי שהוא ילמד אותו. כמו שלא נראה לי לזרוק מישהו מהמטוס שיש לו פחד גבהים… בואו. זה בדיוק אותו דבר, רק שזה בטוח אף אחד לע יעשה. לא בטיחותי.

 

 

כמו כן, תמיד אשים דגש על ההתגברות, ולו הקטנה ביותר! אף פעם לא אתייחס לפחד כמשהו שמנהל אותו, בחיים לא אקרא לו "פחדן". אתווך לילד שניתן להתיידד עם הפחד, ניתן לדבר עליו ואפילו לצחוק עליו והכי חשוב- אתן לו תחושה שהוא בסדר. פחד לא מחליש בן אדם. בהרבה מצבים, פחד מחזק בן אדם. הבחירה של כל אחד היא להתמודד ולהתגבר או להמשיך לפחד, זה נתון לשיקול דעתו של כל אחד ובהיותם ילדים, הם חייבים אותנו ברגעים האלה. כדי שנכיל ולא "נאכיל" במשפטי גבורה למיניהם, כמו "גיבורים לא מפחדים", או: "תפסיק לפחד, אתה כבר גדול!".

 

 

הוסף תגובה

לחץ כאן להוספת תגובה

אודות המחבר

ריטה רושל

ריטה רושל

ריטה רושל, נשואה ואמא ל-3 ילדים, כל יום בחיי לומדת ונהנית בזכותם. גננת במקצועי, מה שאומר שאני אמא שנייה לעוד 24 אוצרות שגם מהם אני לומדת כל כך הרבה. בשעות הפנאי הנדירות שלי, אני משקיעה בכתיבה על המסע האישי שלי כאמא, גננת ומנחת הורים בגישת אדלר.
roshalrita@gmail.com

שינוי גודל גופנים
ניגודיות